מאמר

ההתגלות של רבי שמעון בר יוחאי בקבר

איך ביקור בקברו של הרשב''י שינה את חיי

18.11.2014 | ריתה בר


אמצע חודש אוגוסט. חום רב שורר בחוץ. חברתי ר' מצלצלת אלי, ושואלת האם אני רוצה לנסוע איתה לקבר רבי שמעון בר יוחאי.

בצהריי יום שלישי, פעמיים כי טוב, החום הרב לא נתן לי מנוח. ישבתי ליד המאוורר ולא רציתי לזוז ממנו.

באותה תקופה, לא בדיוק הייתי בקטע של דתיות (למרות שסבא רבא שלי היה רב גדול בהונגריה, על פי יודע דבר). אבי התפקר לחלוטין ואנחנו גדלנו כחילוניים.

חברתי ר' הפצירה בי:
- ''בואי, אני מרגישה שאת צריכה להיות שם, בקבר''.

אני לא רציתי לנסוע בחום הכבד, אבל משהו בתוכי אמר לי לנסוע ואני השבתי לה:
- ''את יודעת אני נוסעת רק בשביל להראות לך שהכול שטויות''.

חשבתי לי בליבי שלכל היותר, אם לא ארצה להיות שם, פשוט אשב לי באוטו, אפעיל מזגן ורדיו ואחכה עד שהם יחזרו.

נסענו. החום היה בלתי נסבל, אך בתוך האוטו הממוזג לא הרגשנו את החום הקשה. הגענו לקבר. מעט מאוד אנשים היו בקבר בזמן זה. כל הנסיעה חשבתי לי ''מה אני מחפשת בנסיעה הזו'', אך כבר השלמתי עם זה שאני באה.

מאחר ומעולם לא הייתי בקבר של רבי שמעון בר יוחאי, לא ידעתי איזה משני הקברים הוא שלו. חברתי ר' הראתה לי את הקבר שהיה מוגבה בכארבע מדרגות ומכוסה פרוכת כחולה רקומה, לעומת הקבר של בנו.

הסתכלתי מסביבי. בחלקת הקבר היו שלושה אנשים, שני קבצנים ועוד אישה אחת שהתייחדה עם הרבי ונשענה על הקבר עם שתי ידיה, עליהן הניחה את מצחה. על יד הקבר, רק שני אנשים יכלו לעמוד. מאחורינו היו סורגים שהגנו על האנשים מפני נפילה אחורה, עקב ההגבהה של הקבר. זאת כדי שהאנשים לא יפלו לאחור.

חברתי לקחה את ילדיה והלכה להדליק נרות שהיו מאחורי הקיר בחלקת הקבר. אני עליתי ונעמדתי ליד האישה שנשענה על הקבר. החלטתי שאם כבר הגעתי עד לפה, אז אני רוצה לחוות את מה שהאנשים חווים פה. אני הרי הצטרפתי על מנת להוכיח לחברתי ר' שהכל שטויות. הרמתי את שתי ידיי והנחתי אותן על הקבר. עצמתי את עיניי כדי להרגיש.

פתאום חטפתי מכת זרם עדין בידיי, אך ניסיתי לשכנע את עצמי שזרם כזה יכול להיווצר גם ממכה קטנה במרפק. אולי באמת זה בא לי מהדמיון. אחרי שחטפתי את הזרם, הורדתי את ידיי. הסתכלתי על האישה שעמדה לצדי. היא הרי נשענה לגמרי עם הפנים על הקבר ולה אין זרמים? לא הבנתי את זה אך ניסיתי לשים שוב את ידיי בפעם השנייה על הקבר ואז לתימהוני הרב, חטפתי זרם חזק מאוד, מן זרם שחוטפים מכניסי ידיים לשקעים חשמליים ביתיים.

הזרם היה חזק מאוד. מיד הורדתי את הידיים מהקבר. עמדתי המומה ומפוחדת מעט ולא הבנתי את הקטע שאני חוטפת את הזרמים האלו. האישה עם הפנים על הקבר, אך אינה חוטפת זרמים. עמדתי שם, תוהה כיצד יתכן דבר כזה? ברוב טיפשותי חשבתי שהאחראים על המקום חישמלו חצי מהקבר עבור אנשים לא מאמינים, אך מהר מאוד הבנתי שזו מחשבה טיפשית. הרי איך האחראים על המקום יודעים מי יעלה, מי מאמין ומי לא מאמין. מובן שמחשבה זו היתה מחשבה מטופשת. אבל חששתי להניח את ידיי בפעם השלישית.

להפתעתי המרובה, שמתי לב שמהקבר התחיל להתמר עשן, מעין ענן לבן, הפונה כלפי מעלה מהקבר. זה הלך וגבר עד שנוצרה מעין דמות אדם. לא הצלחתי לראות תווי פנים מוגדרות, אלא רק דמות בן אנוש.

הייתי כמשותקת אך התחלתי ברוב מצוקתי לצעוק בכל שארית כוחותיי, שיצילו אותי מהדבר הזה, כי העשן הלבן התחיל להתקרב אלי. אני זזתי אחורה אך הסורגים עצרו אותי ולי לא היה כבר לאן לברוח. נפש חיה לא ראתה את מצוקתי. האישה עדיין נשענה על הקבר ולא ראתה את אשר אני עוברת ואת צעקותיי לא שמעו כי שום צליל לא יצא מגרוני. צרחתי בכל כוחותיי, אך לא נשמע שום קול, כמו בחלום שצועקים וקול אינו יוצא.

הייתי בחרדה איומה, פחד נורא תקף אותי ופתאום הענן הלבן החליק לתוכי ונעצר לי באיזור הבטן. משם התחיל לדבר אליי מתוכי ואמר:
- ''בינתי, אל תפחדי. הכל יהיה בסדר''.

פתאום הרגשתי שהוא מרים אותי. הסתכלתי על הרצפה. רגליי עמדו כשלושים ס''מ מעל המקום שעמדתי. ראיתי את עצמי עומדת באוויר. המיוחד עוד יותר היה כשעמדתי באוויר, אך הוא, רבי שמעון בר יוחאי, עירסל אותי בתוך ידיו כמו תינוק, והחל לנענע אותי כמו שמנענעים תינוקות בידיים. פתאום הוצפתי ברגש של אהבה שמעולם לא חוויתי בחיי, חוויה שאין לי מילים לבטא את האהבה שהרגשתי, לא אהבת אב או אם, לא חווית סעודה טובה, אף לא חווית מינית.

שום דבר לא יכול להשתוות לאותה האהבה שהרגשתי כאשר הרבי נדנד אותי. הרגשתי אהבה שהיא שכינה. משהו חזק מזה לא קיים. הרגשתי שאלוהים בכבודו ובעצמו אוהב אותי. התחלתי לבכות בכי בלתי נשלט כאשר אני מטבעי אישה השולטת היטב ברגשותיי, אך במעמד זה איבדתי את השליטה ובכיתי כפי שמעולם לא בכיתי.

חברתי ר' חזרה מהדלקת הנרות וראתה אותי בוכה בהיסטריה ושאלה:
- ''מה קורה לך? או שאת מאמינה או שירדת מהפסים''?

לאט לאט נרגעתי והשבתי לה:
- ''תראי ר', קרה לי פה משהו שאני לא יכולה לספר לך. אין לי הסברים לזה ואני באמת לא יודעת מה קרה לי ובבקשה אל תשאלי אותי...''.

כל הדרך חזרה הביתה הייתי שקטה מאוד, דבר שאינו מאופיי ולא מטבעי. מעת לעת הסתכלה עלי ר' בדאגה כאילו מנסה להבין מה קורה לי, אך אני ישבתי בשקט וכך הגענו לביתי.

אני לא הבנתי מה קרה לי, אך הרגשתי כמו ''זומבי''. בימים הבאים ביצעתי את כל העבודות המוטלות עלי אך זה לא הייתי אני, זה היה מישהו אחר לא אני.

כך הייתי כשבועיים כאשר אף אדם בקרבתי אינו מבין מה השקט הזה שנפל עלי, שכן אני טיפוס דברן, צחקן, קשקשן, אך באותו הזמן זה לא הייתי אני.

אחרי כשבועיים התחלתי לשוב לעצמי להיות ריתה הרגילה. חברה אחרת פנתה אליי והציעה שניסע להרצאה בחיפה בנושא מיסטי, ואני הסכמתי. היא באה מנהריה, אוספת אותי מביתי שבעכו ובחזרה היא מורידה אותי בעכו וממשיכה לנהריה.

אחרי ההרצאה בדרך חזרה, אני שואלת אותה אם היא קנתה נעליים לבתה, ''בוץ אדומות''. חברתי שאלה אותי מדוע אני שואלת אותה שאלה כזו. השבתי לה שאני רואה זוג ''בוץ אדומות'' לבתה. היא אמרה לא שהיא לא קנתה זוג בוץ אדומות והיא צריכה לקנות לה אבל היא לא קנתה מפני שאין לה כסף. ''למה את שואלת'', היא שאלה ואני עניתי שכך אני רואה. היא הסתכלה עלי, והורידה אותי בביתי בעכו.

אחרי כרבע שעה חברתי התקשרה אליי ואמרה שכאשר הגיעה הביתה, על השולחן עמדו זוג נעלי בוץ אדומות לבתה:
- ''איך ידעת את זה? בעלי לא אמר לי שיקנה לילדה בוץ! איך את ידעת?''

עניתי לה שאני לא יודעת.

מכאן ובהמשך הדרך, לאחר הביקור בקבר הרשב''י, התחילו לקרות לי דברים רוחניים מעניינים אחרים ומהממים באותה מידה. ידעתי לקרוא אנשים, לדעת דברים על אחרים, ולתקשר עם יישויות מעולמות מרוחקים.





.










.